המרחב האווירי של עצמי – מוריה רוזנברג, ישראל

 

בעיניים חצי עצומות הגפתי את הוילונות כדי לגלות שהעולם מכוסה בסמיכה לבנה. רוגע אין סופי ודממה מלכותית, מופרעת רק על ידי קולות הפכפוך של הנהר הזורם מתחת לחלוני. בפליאה שאלתי את עצמי איך הגעתי לנרניה, וכשהזיכרון שלי התעורר נזכרתי שטסתי לכאן עם ג’רמן-וינגז.

טקס היקיצה הזה חזר על עצמו בכל בוקר בשבוע האחרון בו התעוררתי בעמק קאנדרסטאג בהרים השוויצרים מעל ברן, בקורס לאנשי חינוך שעסק בחיבור בין תרבויות. 30 משתתפים מ-12 מדינות באירופה והמזה”ת לקחו חלק בסמינר הזה שאיתגר אותנו לבחון את המבנה המורכב שנקרא ‘אני’, הזהות שלנו, ו איך היא משפיעה על האינטרקציה שלנו עם ‘אני’ים אחרים. איך ביכולתנו להשפיע על הדור הצעיר של הכפר הגלובלי להתגבר על הפחד מהלא נודע, לראות מעבר לתויות חברתיות, ולחגוג את השוני ודמיון שמקשרים בין כל בני משפחת בני האדם.

זה לא חדש שסטריאוטיפים מושלים בעולמנו. ההומו-ספיאנס החכמים שאנחנו חושבים בקטגוריות, מקטלגים כל דבר וכל אחד שנקרה בדרכנו כדי להבין את הדבר המטורף הזה שנקרא חיינו. שיטת הקטלוג שלנו מושפעת מאוד מהזהות שלנו – קונסטרוקציה שבעצמה נקבעת עבורנו בחלקה הנכבד (האומנם?) ע”י יום ומקום הולדתנו.

במילותיה של הזמרת-משוררת מירה עוואד:

“נהיינו מי שאנחנו

בשל נסיבות אקראיות

אני הייתי יכולה להיות אתה

אתה היית יכול להיות אני

אנחנו אותה הסתברות הממתינה להתממש”

משפחתולוגיה, תרבות, מוצא, לאום (ועוד ועוד ועוד) – אלו הופכים להיות הסיפור האישי שלנו ומגדירים את הדרך שבה אנחנו מביטים ומתנהלים בעולם הזה, פוגשים ומתערבבים בדמויות אחרות בנרטיב הגדול של הבריאה.

במשך השבוע בנרניה – אהמ, שוויץ – התחלתי לגלות אילו חלקים ממני ניתנו לי ואילו חלקים הם פועל יוצא של החלטה מודעת לחקור את המעבר לנסיבות האקראיות. קופסאת ההתנייות, או בשמה הסקסי ה’סטאטוס-קוו’, קיימת והיא מעצבת אותנו באופן עמוק ולפעמים בלתי מודע. לעיתים היא משמשת ככוח חיובי ומאחד, אך לעיתים המסרים מושתתים על פחד ופועלים ככוח מפריד ומפלג. ולמרות שהקופסא שקופה, היא יציבה ומשכנעת, בנויה מהחומרים האמידים ביותר של מסורת, היסטוריה ולפעמים פרופגנדה. נכונה לעמוד בסופות החזקות ביותר של הגלובליזציה.

אז אפשר להעביר את חיינו כציפורים חופשיות בכלובי הזהב בהם נולדנו, עפים בביטחון השמים התחומים, אוכלים את הזרעים שמאכילים אותנו, יורקים את המובן מאליו, לא שואלים שאלות. זה קל. צפוי. נוח.

… אבל באמת, האם לא היית מעדיפה לבחור את מי שאת? לסכן את אזור הנוחות בשביל מרחב אווירי בלתי מוגבל?

כבני אדם קיבלנו את מתנת הדמיון וחשיבה רעיונית ששום חיה אחרת לא קיבלה מהיוצר. פשוט לא נועדנו להיות שיבוטים של הסטריאוטיפ, ואנחנו לא. זה קל לראות זאת כל אחד בעצמו, שונים אפילו מבני משפחתנו הגרעינית (וגם שם יש עוד מה לחקור). אבל  כשאנחנו מסתכלים על אדם אחר, וביחוד מי שאנחנו תופסים כשונה מאיתנו, עד כמה אנחנו מוכנים לקחת בחשבון את הפוטנציאל האנושי למחשבה עצמאית? עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו ליפול בפח הדעות הקדומות, הטייס האוטומטי שסביר להניח שתוכנת בנו בשלב מסוים כמנגנון הגנה… ועד כמה אנחנו פתוחים לאין סוף האפשרויות הטמונות בלהיות בן אדם אחד ויחיד?

מאז שחזרתי מהשלג הרך למציאות הקשה התבוננתי במונולוג הפנימי שרץ לי בראש לגבי אנשים רנדומלים ברחוב, ובכנות מלאה גם אצלי קיטלוג וסטראוטיפים הם ברירת המחדל. דרוש זמן ומאמץ לתכנת מחדש את המוח ולהחליף עדשה כדי באמת לראות את הפוטנציאל האנושי על כל גווניו, אבל אני בטוחה שזה שווה את זה. כי לחיות בפחד מהלא נודע זה לא רק לא הוגן כלפי הלא נודע המסכן, זה גם משתק. ולחיות את ההנחה המוטעית שאנשים (אני עצמי וכל אחד אחר) הם שיבוטים של הסטריאוטיפ זה גרוע מחוסר הגינות, זה משרת את המערכות שרוצות אותנו בדיוק כאלה – מופרדים ובודדים בכלובים שלנו. מגינים על סיפורים ומרחב אווירי כלוב אחד כנגד השני כשבפועל, כולנו שבויים באותה הגמוניה של נפרדות.

באנו לעולם הזה כדי לעוף בלי גבולות של נסיבות רנדומליות אז למה לתת להם להגביל אותנו?

השיר המלא של מירה עוואד:

You are born somewhere on this planet you learn a language you hear a story you internalize a narrative you relate to it you defend it you live for it sometimes you are ready to die for it

If you were born on the other side of the planet you would have learned a different language you would have heard another story internalized a narrative related to it defended it lived for it and maybe even died

Doesn’t it make you think?

We became who we are due to random circumstance You could have been me I could have been you We are the same probability waiting to happen.

Mira Awad, October 2014