מלאכי השלום לא משגיחים על העיר הלילהנכתב ע”י זוהר ינקו מישראל

התלבטנו אם לסגור את הדלת הראשית או לא. שישי בצהריים בשוק לוינסקי, זהו סוף השבוע ותחילת השנה החדשה. במרחק של קילומטר מכאן כמה חייהם של כמה בחורים הגיעו לקיצם. צעיר אחר נכנס לבר ברחוב דיזנגוף בתל אביב וירה בהם למוות. הוא עדיין מסתובב איפשהו. אחותי הצעירה הייתה בקרבת מקום, וליבי ונישמתי נעצרו ל-40 שניות עד שהיא אישרה “אני בסדר. אני בטוחה”. עוד שנה החלה בישראל.

זה הראשון בינואר, קר מאוד והמתנקש כנראה עדיין בסביבה. אף אחד לא קם כדי לנעול את הדלת, אבל מישהו זרק מעלי שמיכה. אין דבר, לא רציתי שהם יחשבו שאני די נבהלת. התיישבתי על רצפת העץ, מוקפת במאות עשבים, צמחים, פרחים בכל הצורות והצבעים. חנות הצמחים הקסומה ביותר בלב השוק. הגעתי לשם כדי לקנות רוזמרין ונשארתי, בגלל שילדה שאני מכירה עובדת שם, בגלל שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות, וכי לא רציתי להיות לבד בלילה שכזה.

כמה נשים צעירות אשר ישבו לידי ציירו תוויות פסיכדליות לעציצים. מישהו ניגן מוסיקה והכל הרגיש כמעט יפה מדי. לא יכולתי להירגע.

בדקתי את החדשות בפלאפון שלי, וגיליתי שיחידות משטרה מיוחדות מחפשות את המתנקש מדלת לדלת בכל רחבי העיר, ופורצים אותה אם אין מענה. המחשבה ששוטרים יכולים להגיע למרכז באיזור שלי בכל רגע גרמה לי להרגיש לא בנוח. עבור רבים, רבים מדי בארץ הזאת, זהו מצב הקיום הנורמלי.

הנערה היפה עם המבטא לידי דיברה על בעיות אבטחה וזהות בעידן המודרני. התווכחנו אם זה אפשרי “לחיות מתחת לרדאר”. הבטחתי לאמא שלי בווטצאפ לא לצאת באותו לילה, למרות שידעתי שבשלב מסויים אצטרך לחזור הביתה. אביו של הרוצח זיהה את תמונתו בחדשות והתקשר למשטרה, מפליל את הבן שלו. מדי כמה דקות התעדכנתי ב-Ynet. כאילו שידעו מה קורה. כל הנוכחים בחדר ביקשו ממני להפסיק להסתכל בחדשות. להירגע. בחברה שלי, זה מוזר, כמעט לא נורמלי, לא להסתכל על החדשות כל שתי שניות בזמנים כאלה. הנחתי בצד את הפלאפון שלי וניסיתי להתנהג נורמלי. אף אחד לא יבוא. מישהו הציע לי ג’וינט, ולא סירבתי. המציאות לא הייתה המקום הכי טוב להיות בו בערב הראשון של השנה החדשה. ידעתי שההיפים האלה צדקו. אני אצא מדעתי אם אמשיך לצפות בקטעי הווידאו ב-Ynet של חיילים רצים ברחובות האיזור.

אני לא אוהבת גברים במדים שדופקים על דלתי, אפילו שאני יודעת שלא אותי הם מחפשים (הפעם הם לא באים ליהודים). בעודי גרה בדרום תל אביב, כבר חוויתי את זה פעמים כשהם חיפשו אנשים עם עור כהה או עם מבטא ערבי. פעמיים עמדתי מולם: אישה, לבדה, עם פיג’מה מוזרה ושיער מבולגן גדול. הם צעקו עלי שלא פתחתי את הדלת מיד, בדקו את תעודת הזהות שלי והלכו. תודה לאלוהים שעשה אותי לבנה כמו הסבתא הרומניה שלי ולא כהה כמו הסבתא הסורית שלי. אבא שלי תמיד אמר לי להיות אסירת תודה על כך, אף על פי שזה לא עזר לאמא שלו בשנות הארבעים כאשר גברים במדים דפקו על דלתה ולקחו את משפחתה.

מאוחר יותר באותו הערב הסתכלתי ב”הארץ”. ראיתי שבשנת 2006 משמר הגבול הישראלי דפק על הדלת של בן דודו של המתנקש. הם חיפשו נשק, משהו השתבש ובן דודו נורה למוות, עם שני כדורים בגבו. שנת 2007 הייתה השנה בה גוייסתי על ידי משמר הגבול אבל אני אף פעם לא יריתי באף אחד, אף אחד מעולם ירה במישהו שקרוב לי, ולכן מעולם לא איבדתי את עשתונותי, ואף פעם לא הלכתי לרצוח אנשים חפים מפשע כנקמה.

אם הם דופקים, אנחנו מוכרחים לתת להם להיכנס. מה הם יגידו כשיראו את חבורה ההיפים הזאת יושבים על הקרקע? האם הם פשוט יעזבו או אולי יבדקו כמה דברים לפני? המריחואנה מעוררת מחשבות פרנואידיות במוחי. שיט. אולי כל מה שהם רצו זה לעבור מדלת לדלת, כדי שכולנו נדע שהם כאן ובכל מקום, נכנסים פנימה ומסתכלים עלינו, הדור הדפוק הזה. יושבים בחדרים הקטנים שלנו שאנחנו בקושי כולים להרשות לעצמנו, ללא תקווה לעתיד. כולנו לבשנו מדים בעבר, כולנו נשאנו נשק, ועכשיו אנחנו פשוט יושבים כאן כמו בורחים, מעשנים גראס ומדברים על ז’יז’ק הפילוסוף והזמנים שגרנו בברלין. אנשי שמאל, בוגדים, לא יותר מפתטים טיפוסיים וחסרי תועלת תל אביבים בגילאי ה-30. זה לא ברלין, והמלחמה כבר אינה, ומעולם לא הייתה, משהו שקורה רחוק. ישראל נולדה מתוך מלחמה וממשיכה לחיות בה, בעוד שהרבה יותר מדי מתים לאורך הדרך.

מאוחר יותר, ואנחנו עדיין יושבים על הרצפה בין מאה צמחים, מקבלים את פני השבת בשירה שלנו “שלום עליכם, מלאכי השלום…” כמו יהודים רבים אחרים ברגע זה בדיוק בכל רחבי העולם. זוהי אחת התפילות הכי יפות ונמשכות ששמעתי מעודי.

מלאכי השלום לא משגיחים על העיר הלילה. אילו עדיין הייתה להם אמונה בנו, הילדים הבוגרים של הארץ המובטחת הזו, אולי היו באים משמיים ועוברים מדלת לדלת. מתחננים מאיתנו לא לשכוח את כל מה שלמדנו מהחברה החולה הזאת על מה זה אומר להיות בנאדם.

אבל מה מלאכים אפילו יודעים על חיי אדם?

הלילה, בערב הראשון של השנה החדשה, באדמה זקנה הזאת, מישהו סוף סוף קם ונעל את הדלת. אין מלאכים שבאים, אין התחלה חדשה, אין שלום. אולי מתנקש, אולי חיילים, ואולי אף אחד בכלל. אז אנו פשוט נישאר כאן, לבד וביחד כמו תמיד, עצובים אבל שרים בין פרחים. הילדים הבזבזנים של אמא ישראל, 2016.