A moment before Shabbat. Shalom. – by Moriya Rosenberg, Israel

(Hebrew follows English) I’m standing at the side of the road in area C with a Palestinian, an orthodox Jew and a soldier. Sounds like the beginning of a good joke or a tragedy? In my case it was neither. It was a Friday evening, the beautiful moments of dusk just before Sabbath arrives. I was going to spend the Sabbath in a settlement in Samaria and on the way, soon after the checkpoint I started feeling the fear infiltrating the car’s windows. They say that the third Intifada is here, and around here even in regular days Molotov cocktails fly through the air like flocks of birds. Indeed, not more than a few minutes pass before I recognize a crushed car on the roadside. Brake marks zig-zag on the road and dark smoke rises from the metal skeleton. Instantly the air in my Hyundai becomes thick as I realize that I’m arriving at the scene less than a minute after the happening. My heart is racing and my foot hovers hesitant on the pedals – accelerate and save myself or stop and help? What can a girl like me even do in this situation? And why the hell did I think this was a good idea coming here at all? I get closer to the scene and the eyes that were darting from side to side searching for the stone throwers find another crumpled car. An accident. Lucky. Lucky? The two cars must have collided and flown off the road together. Even though it’s no positive sight I am relieved that this isn’t a premeditated terror attack by one human being on another. A fatal coincidence but nonetheless coincidental. A few more meters and I see three figures sitting by the roadside, a dad a mom and a baby. A family. I stop and discover that I’m not the first to do so. A local Palestinian man is already racing around the family, bringing water, calling the ambulance, checking on them… Seems like he has helped them out of the car too. I silence the voice of fear that tells me to beware of him and join the efforts. Quietly amazed by the situation. Not aware that this is not everything. Another five minutes and an orthodox Jew stops and begins helping too. Another few minutes and a girl soldier joins the rescue team. A Palestinian, an orthodox Jew, a girl soldier and me… An average girl living in Jerusalem, somewhere unannounced on the national-religious-spiritual spectrum. One brings water, another calms them down, the third hugs and the forth on the phone… A Palestinian, an orthodox Jew, a girl soldier and me. A part of me operates the situation in with the laconic efficiency I learnt in the air force, but another part of me is seized with astonishment. Four people with a totally different story. Four people who act as enemies in those stories. Four people who for one moment put those roles aside to play their original role of people. People helping people. Peace. Four people and peace. Rarely do we get to experience real peace in this wild corner of the earth. They say that Peace is already here. Alive and kicking amongst those who live it, even when it seems like the majority prefer chaos. Because it’s not really the majority. It’s the extremists who believe so strongly in their story that they cannot put it aside, that they are willing to die for it. The rest of us who believe in the story of life are simply caught in the middle. But we’ve been caught for so long we forgot it’s not our story to play a role in. When a tragedy arrives it demands that we put aside our different roles and work together as one. We shouldn’t have to wait for those tragedies to wake us up. We can return to the core and choose the story where we are simply playing people. On second thought, the tragedy has been here a while, it’s called ‘the conflict’. It takes a second thought since most of us were born into it and learned to live with it, untouched, as if unaware that the normal is tragic. And until we realize that it is calling for a new story to be written where the characters all work as one, the current story of racism, hatred and violence will go on… and on… and on… Ready?

——————————————-

אני עומדת בצד כביש בשטחים עם פלסטיני, דוס וחיילת. נשמע כמו התחלתה של בדיחה טובה או טרגדיה? במקרה שלי זה היה לא זה ולא זה.

זה היה בערב שבת, ברגעי הדמדומים היפים שלפני כניסת השבת. נסעתי לעשות שבת בהתנחלות באזור השומרון וכבר כשעברתי את המחסום אחרי גבעת זאב הרגשתי את הפחד מסתנן דרך חלונות הרכב. אומרים שהגיעה האינתיפאדה השלישית, וגם בימים כתיקונם עפים פה בקבוקי תבערה כמו להקות ציפורים.

ובאמת, לא עוברות מספר דקות ואני מזהה רכב מרוסק בצד הכביש. סימני בלימה מזגזגים על הכביש ועשן כהה עולה משילדת הרכב. תוך רגע האויר ביונדאי הלבנה שלי נהיה דחוס כשאני מבינה שאני מגיעה לזירה פחות מדקה לאחר האירוע. הלב דופק, הרגל מהססת על הדוושות – להאיץ ולהציל את עצמי או לעצור ולעזור? מה אחת כמוני יכולה לעשות בסיטואציה הזו? ולמה בכלל חשבתי שזה רעיון טוב לסוע לכאן לבד?

אני מתקרבת והעיניים שהתרוצצו בחיפוש אחר זורקי האבנים מגלות עוד רכב מעוך. תאונה. מזל. מזל? שני הרכבים כנראה התנגשו ועפו מהכביש ביחד. אפילו שזה לא דבר טוב אני חשה הקלה, כי זה לא טרור, לא פעולה מכוונת של אדם אחד היוצא לפגוע באחר. צירוף מקרים טראגי אך מקרי.

עוד כמה מטרים ואני מזהה שלוש דמויות יושבות על שולי הדרך, אבא אמא ותינוקת. משפחה. אני עוצרת בצד ומגלה שאני לא הראשונה שהגיעה למקום. פלסטיני מקומי כבר עצר והחל לרוץ ממקום למקום, מביא למשפחה המבוהלת מים, מצלצל לאמבולנס, מתרוצץ סביבם… כנראה הוא גם עזר להם להחלץ מהרכב. אני משתיקה את הפחד שאומר לי להיזהר ממנו ומצטרפת למאמצים. נדהמת בשקט מהסיטואציה. לא יודעת שזה עוד לא הכל.

לא עוברות חמש דקות ודוס עוצר ומתחיל גם הוא לפעול. עוד כמה דקות וחיילת מצטרפת לכוח ההצלה. פלסטיני, דוס, חיילת ואני… בחורה ירושלמית ממוצעת, אי שם על ספקטרום הלאום הדת והרוח. אחת מביאה מים, השני מרגיעה, השלישית מלטפת, הרביעי בטלפונים… פלסטיני, דוס, חיילת ואני.

חלק ממני מתפקד ומתפעל את האירוע ביעילות הלקונית שלמדתי בחיל האויר, אבל חלק אחר אחוז בהשתאות מהסצנה. ארבעה אנשים כל אחד מסרט אחר. ארבעה אנשים שבסיפור הידוע ניצבים כאויבים. ארבעה אנשים שלרגע אחד שמו בצד את התפקידים השונים כדי לשחק את התפקיד המקורי של חייהם. אנשים. אנשים שעוזרים לאנשים.

שלום. ארבעה אנשים ושלום. לעיתים נדירות אנחנו זוכים לחוות שלום אמיתי בפינה המשוגעת הזו של העולם.

אומרים שהשלום כבר כאן. הוא מוחשי ומתקיים בין כל מי שחי אותו, אפילו כשנראה שהרוב מעדיפים לחיות בכאוס. כי זה לא באמת הרוב. זה המיעוט הקיצוני שמזדהה כלכך כל אחד עם סיפורו שהוא כבר לא יכול לשחרר אותו, המיעוט שמאמין בסיפור עד כדי כך שימות בשמו. אנחנו, השאר, שמאמינים בסיפור שנקרא חיים פשוט נקלענו לאמצע המערכה. ואנחנו תקועים בה כבר כלכך הרבה זמן ששכחנו שזה בכלל לא הסיפור שלנו.

בעתות טרגדיה אנחנו נדרשים לשים בצד את הסיפור האישי שלנו ולפעול ביחד כאחד. אבל לא צריך לחכות לטרגדיה שתעיר אותנו מהשינה. אפשר פשוט לחזור למקור ולבחור בסיפור בו אנחנו פשוט משחקים אנשים.

ובמחשבה שניה הטרגדיה כבר כאן לא מעט זמן, קוראים לה ‘הסכסוך’. לוקח מחשבה שניה לקלוט אותה כי רובנו נולדנו לתוכה ולמדנו לחיות איתה, נוגעים לא נוגעים, כמו אדישים לטרגיות שבנורמה. ועד שלא נבין שהיא קוראת לנו לספר סיפור חדש בו כל הדמויות פועלות כאחד הסיפור הנוכחי של גזענות, שנאה ואלימות פשוט ימשיך… וימשיך… וימשיך…

מוכנים?