בין מיליטנטיות ל’מי שברך לחיילים’ | יאיר אריאלי‎

ישראל — לפני שנתיים וחצי השתחררתי מצה”ל. סה”כ מדובר בבשורה משמחת, כך יאמרו אחוז ניכר מהאוכלוסיה. במקרה שלי הדבר היה מורכב – חוויתי כמה חוויות משמעותיות ביותר במהלך שירותי, כאלה שלעיתים הקשו עלי את השיבה החלקה לאזרחות.

כל שנה באותה תקופה בני “שיעור ד'” חוזרים מהצבא ומשתלבים בתפקידים השונים שיש לישיבה להציע לתלמידיהם – הוא יהיה אחראי מטבח, ההוא קב”ט וכו’.. בין התפקידים הללו היה את תפקיד ה”גבאי”, סנג’ר במילים אחרות. מגיע לתפילות, מעלה חזנים, מארגן את המסיבות הישיבתיות, וסובל מטלפוני רבנים שצריכים משהו והמספר שיש להם הוא שלך.

וכך, לאחר שהתפקיד נדחה בידי רבים, קמתי ופניתי אל ה”משגיח” (רב שתפקידו חינוכי ולא לימודי, המושג הנ”ל התחיל בישיבות אחרי תחילת תנועת המוסר, ערכי ויקיפדיה רלוונטים בתגובות) והצעתי את עצמי לתפקיד. אני שלא קם בבקרים, אני שבקושי מקיים את תרי”ג המצוות, אני שנשרתי מבי”ס בכיתה יא והסתובבתי במרכז העיר בג’ינס גזור וגופיה, אני שלמד בבי”ס ציבורי בארה”ב. אני אהיה “גבאי” בישיבת הר עציון.

למרבה ההפתעה (ואכן הדבר היה למליצה בקרב כל מכרי), עקב מחסור בהיצע, התקבלתי לתפקיד הלא נחשק. הדבר היה מושלם, התפקיד גזל ממני הרבה שעות יקרות, ואת השעות בהן השקעתי בלימוד פיצלתי בין לימוד מסכת כתובות בעיון – שיעורו של ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין, לימוד הלכות חופה וקידושין אצל ראש כולל ההלכה הרב שלמה לוי, לימוד גמרא בקיאות עם חברותא צעיר ומבריק. הייתי עסוק, וזה היה חשוב.

בין יתר תפקידי כגבאי, היה להעלות אנשים לתורה. הם עולים, מברכים את הברכות, בעל הקריאה קורא, ולאחר מכן אני מברך את העולה – “בעבור שעלה לכבוד התורה.. הקב”ה ישמרהו מכל צרה וצוקה… ונאמר אמן”. בסוף העליות הייתי מברך גם את החולים ואת חיילי צה”ל.

“מי שברך אבותינו… הוא יברך את חילי צבא ההגנה לישראל.. העומדים על משמר ארצנו…

יתן ה’ את אויבנו הקמים עלינו ניגפים לפניהם…

ידבר שונאינו תחתיהם

ויקוים בהם הכתוב: כי ה’ אלהיכם ההלך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם.

ונאמר אמן.”

בתקופה, במיוחד לאור חוויותי, לא ראיתי בדבר אירוע משמעותי. אפילו לא התמקדתי במילים, התמקדתי ב”לכוון”. מדובר בשני דברים שונים לחלוטין. פרט לכך השקעתי קצת בלעצב לעצמי מנגינה של “גבאי” (במלעיל), שתתגלגל יפה על הלשון, ואני את שלי עשיתי.

—

עברו שנים, גדלתי והחכמתי, והשתתפתי במניין כזה או אחר ביום מן הימים. כמובן שאני הייתי הגבאי – יש לי ניסיון רב. הכל עבר חלק, ואפילו “מי שברך לחיילים”. כן שמתי לב שקצת קשה לי יותר לכוון במילים. אקדים ואומר שבמהלך השנים השתתפתי בהרבה  “מניינים” (התכנסויות לתפילה) מגוונים מאוד, ובחלק ניכר מהם היו שינויים בנוסח התפילה, במילים אחרות – נוסח זה אחר כבר לא היה כל כך מחייב בעיני כתורה שירדה למשה מסיני. אולם, הדבר לא השאיר רושם עז, והתפילה עברה בנעימים. כשעליתי חזן במוסף אולי הוספתי את “כל יושבי תבל” בתוך הברכה לשלום הנאמרת בקדיש.

שבת לאחר מכן, הלכתי באופן חריג למניין הרפורמי ליד ביתי: “כל הנשמה”. הדבר חריג מפני שאינני רפורמי, אני סוג של קונסרבדוקס, ויש גבול לכמות הדברים עליהם אני מוכן להתפשר בתפילותיי.

שבת בבוקר, אני יושב בקהל, צעיר מממוצע הגילאים בכ20 שנה לפחות (וזה לאחר שמשקללים אותי), ומתחילה קריאת התורה. בסופה, רב הקהילה “הרב לוי וויימן-קלמן” מברך את חיילי צה”ל. אילולא הייתי גבאי בעברי אפילו לא הייתי מבחין במילים השונות היוצאות מפיו – אנשים לא נוטים להקשיב ל”מנהלות”, מדובר בבירוקרטיה גרידא שיש לסמנ”ו. החריגה מהמנגינה המוכרת לי כל כך צרמה לאוזן בצורה כה נעימה. ממש בכיתי כשהרב אמר בנעימים:

“מי שברך אבותינו… הוא יברך את חילי צבא ההגנה לישראל…

ישמרם הקב”ה ויצילם מכל צרה וצוקה.. וישלח ברכה בכל מעשה ידיהם

ויקים בהם הכתוב: וכתתו חרבתיהם לאתים, וחניתתיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד

ונאמר אמן”